הכותרת איננה קובעת

בהליך בוררות שהתנהל בין תובע (הלקוח שלי) לבין הנתבע, נפסק כי על הנתבע לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, 250,000 שקלים. התביעה התבססה על הסכם הלוואה בין הצדדים. לאחר פסק הבוררות, הגיש הנתבע בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון פסק בורר". במסגרת הבקשה ביקש שהבוררת שתפעיל סמכותה על פי חוק הבוררות ותורה על תיקון או השלמת פסק הדין. אלא שבבקשתו העלה הנתבע טענות רבות נגד פסק הבוררות שאינן מנויות על אלה הנטענות בבקשה לתיקון פסק בורר, אלא בבקשה לביטול פסק בורר.
הבוררת החליטה כי הבקשה איננה למעשה בקשה לתיקון, חרף הכותרת שנשאה, וקבעה כי הבקשה הינה לביטול פסק בוררות אותה יש להגיש לבית המשפט המחוזי ולא לבוררת שפסקה.
כתוצאה מכך הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק בוררות לבית המשפט המחוזי. אלא, שגם בקשתו זו נדחתה, בין היתר משום שהבקשה לבית המשפט המחוזי הוגשה באיחור ולא נמצא טעם שיצדיק הארכת המועד להגשתה.
הנתבע לא הסתפק בכך ועתר לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. גם בקשתו זו נדחתה מהטעמים המפורטים בהחלטה המצורפת בזאת כמו גם פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
בפסק הדין ובהחלטת בית המשפט העליון נושאים נוספים הראויים לציון, אולם בחרתי להצביע דווקא על שאלת משמעות הכותרת בה מוכתרת הבקשה. לא הכותרת היא הקובעת אלא תוכן הבקשה עצמה ומהותה, תהא הכותרת אשר תהא.
מצורפים פסקי הדין.

בשם המבקש:                        עו"ד יוסי אלקריף

בשם המשיב:                         עו"ד אמנון ימר

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ב' טולקובסקי) בהפ"ב 44269-07-14 ובהפ"ב 49739-07-14 מיום 12.11.2014, במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות והתקבלה בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.         בין המבקש, דוד לאופר (להלן: לאופר), למשיב, מיכאל יוסיפוביץ (להלן: יוסיפוביץ), נחתם ביום 17.1.2008 הסכם הלוואה שבמסגרתו הלווה יוסיפוביץ ללאופר סך של 310,000 ש"ח. בהמשך התגלעה בין השניים מחלוקת בקשר לאותה הלוואה, וביום 26.9.2011 חתמו השניים הסכם נוסף שכלל גם סעיף בוררות. משנותרו המחלוקות בין הצדדים בנושא דנן בעינן, ביום 5.9.2012 נערכה ישיבת הבוררות הראשונה לפני הבוררת עו"ד דפנה (הורוביץ) כהן (להלן: הבוררת), ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה אודות מתווה דיוני לשמיעת הבוררות כדלקמן: הבוררות תתנהל ב"סדר דין מהיר", בהתאם לתקנון הבוררות של לשכת עורכי הדין בישראל, בהתבסס על כתבי הטענות, הראיות שיגישו הצדדים וסיכומים בעל-פה; הבוררת תהיה כפופה לסדרי הדין אך פטורה מהדין המהותי; הצדדים יישאו בהוצאות הבוררות, לרבות ב"שכ"ט מומחים אם ימונו".

2.         ביום 28.10.2013 נתנה הבוררת החלטה בה היא הורתה על מינוי מומחה לצורך חישובי ההצמדה והריבית. ביום 11.11.2013 הגיב לאופר, באמצעות בא כוחו, להחלטה וביקש כי הבוררת תבהיר ותפרט את ההחלטה בעניין מינוי המומחה, בפרט נוכח כך שחלף זמן ניכר מתום שמיעת הראיות. בתגובה הגיש יוסיפוביץ, באמצעות בא כוחו, בקשה למתן פסק דין מבלי להזמין שירותי מומחה, ולאופר הגיב ועמד על בקשתו הקודמת להבהרת ההחלטה. הבוררת לא הכריעה במחלוקות אלה. תחת זאת, ביום 24.4.2014 ניתן על ידה פסק הבוררות.

3.         בפסק הבוררות דחתה הבוררת את גרסתו של לאופר לפיה הסכם ההלוואה בוטל על ידי הצדדים ביום חתימתו. תחת זאת, קבעה כי ההסכם ההלוואה תקף, בין היתר לאור קיומו של הסכם נוסף מיום 26.9.2011 המאריך את תוקפו של הסכם ההלוואה. משקבעה כי ההסכם תקף, קבעה הבוררת את המועדים שבהם נפרעו סכומים שונים על חשבון ההלוואה לצורך חישובי הצמדה וריבית בתקופות השונות. במסגרת הכרעתה באשר למרכיבי הריבית וההצמדה ציינה הבוררת כי "לאחר שהצדדים הביעו את הסכמתם למינוי מומחה מטעם הבוררת… פנתה הח"מ למ.א. בקרה וניהול בע"מ… לקבלת חוות דעתו של מר דוד אברון בנוגע לאופן חישוב הריבית וההצמדה" (סעיף 38 לפסק הבוררות). הבוררת אימצה בפסק הבוררות את קביעותיו של המומחה בחוות דעתו, אשר צורפה כנספח לפסק הבוררות. לאור כל אלו, קיבלה הבוררת את תביעתו של יוסיפוביץ וחייבה את לאופר בתשלום של 250,000 ש"ח, המהווים פרעון של קרן ההלוואה שנטל, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

4.         במועד כלשהו, שלא פורט, לאחר קבלת פסק הבוררות, הגיש לאופר בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון פסק בורר", במסגרתה הוא ביקש כי הבוררת תפעיל את סמכותה על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) ותורה על תיקון או על השלמה של פסק הבוררות. בבקשתו זו העלה לאופר טענות רבות כנגד פסק הבוררות, לרבות טענות לפסיקה בניגוד לדין ובניגוד לראיות שהוצגו, בין היתר בעניין היקף הכספים שהעביר יוסיפוביץ ללאופר ובעניין פרשנות ההסכם שבין הצדדים. עוד טען לאופר כי הבוררת שגתה כאשר הסתמכה על חוות דעת המומחה. הוא טען כי מינוי המומחה נעשה בחוסר סמכות וקבל על שלא ניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם בעניין חוות הדעת. ביום 18.6.2014 נתנה הבוררת את החלטתה בבקשה. הבוררת קבעה כי הבקשה חורגת ממסגרת סעיף 22 לחוק הבוררות, וכי מדובר, למעשה, בבקשה לתיקון מהותי של פסק הבוררות, ולפיכך דינה להידחות.

5.         ביום 23.7.2014 הגיש לאופר לבית המשפט המחוזי את בקשתו לביטול פסק הבוררות, המבוססת על מספר עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. בין היתר נטען כי מינוי המומחה בחלוף למעלה משנה מתום דיוני הבוררות מהווה חריגה מסמכות. בתוך כך, נטען כי לא ניתנה ללאופר הזדמנות לעיין במסמכים שהועברו למומחה או לחקור את המומחה בנושא חוות הדעת שהגיש. כמו כן נטען כי קביעותיה של הבוררת אינן עולות בקנה אחד עם הדין המהותי, שלפיו היה עליה לפסוק, וכי חיוב בסך של 250,000 ש"ח על סכום חוב בסך של פחות מ-5,000 ש"ח הינו מנוגד לתקנת הציבור. בתגובתו, טען יוסיפוביץ כי הבקשה הוגשה למעלה מארבעה חודשים ממועד קבלת פסק הבוררות, וזאת בניגוד להוראת סעיף 27(א) לחוק הבוררות. בהקשר זה מוסיף יוסיפוביץ כי הבקשה שהוגשה על ידי לאופר לתיקון פסק הבוררות אינה אלא בקשה לביטולו, ומשכך אין להחיל בנסיבות העניין את סעיף 27(ב) לחוק הבוררות.

6.         בפסק דינו מיום 12.11.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת לאופר לביטול פסק הבוררות וקיבל, כאמור, את בקשת יוסיפוביץ לאישורו. נקבע כי בעוד שפסק הבוררות ניתן ביום 24.4.צ2014, הרי שבקשת הביטול הוגשה רק ביום 23.7.2014, באופן החורג ממגבלת 45 הימים הנקובה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. נקבע כי בפנייתו של לאופר לבוררת בבקשה לתיקון פסק הבוררות, אשר נדחתה כאמור על ידי הבוררת ביום 18.6.2014, לא היה כדי לאפשר את הארכת המועד לפי הוראת סעיף 27(ב) לחוק הבוררות, וזאת משום שבקשת התיקון הייתה למעשה "בקשה לביטול פסק הבוררות ושינוי קביעותיו המהותיות" (פיסקה 14 לפסק הדין), ומשכך אינה מהווה, מבחינת תוכנה ומהותה, בקשה על פי סעיף 22(א) לחוק הבוררות. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש לדחות על הסף את בקשת הביטול מחמת איחור בהגשתה.

7.         בבחינת למעלה מן הצורך דחה בית המשפט המחוזי את עילות הביטול שנטענו על ידי לאופר לגופו של ענין. תחילה קבע בית המשפט כי מינוי המומחה נעשה בסמכות, והוסיף כי מדובר בפסק מנומק שאינו מקים את עילת הביטול שבסעיף 24(6) לחוק הבוררות. אמנם, נקבע כי הבוררת שגתה כאשר לא העבירה את חוות דעת המומחה לעיון הצדדים עובר למתן פסק הבוררות. אולם, בית המשפט קבע כי זכות הטיעון של לאופר לא נפגעה באופן מהותי וכי לא נגרם לו עיוות דין, וזאת משום שבכל מקרה לא הגיש חוות דעת מטעמו בניסיון לערער את קביעות המומחה. כן דחה בית המשפט את טענת לאופר לפיה הבוררת פסקה בניגוד לדין המהותי. עוד נקבע כי טענותיו של לאופר לעניין זה הן בעלות אופי ערעורי גרידא. כמו כן נקבע כי משדחתה הבוררת את גרסתו של לאופר באשר לגובה החוב, הרי שאין כל פגם בשיעור הריבית שנפסקה, וכלל לא מדובר בפגיעה בתקנת הציבור. לבסוף נקבע כי לאופר לא מסר הודעה העונה לדרישת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, ולכן נדחתה טענתו כי פסק הבוררות ניתן שלא במועדו.

            מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

תמצית הטענות בבקשת רשות הערעור ובתשובה

8.         בראשית הדברים, מן הראוי לציין כי אין מקום לשפה המשתלחת בה נקט המבקש כלפי בית המשפט המחוזי במסגרת טענותיו.

המבקש טוען כי בקשתו לתיקון פסק הבוררות הייתה בגדר "בקשת הבהרה פר אקסלנס". לשיטתו, מאחר שהתוצאה הסופית אליה הגיעה הבוררת לא התיישבה עם החלטתה האופרטיבית, הרי שמדובר בטעות חישוב אשר ניתן לתקנה בהתאם לסעיף 22 לחוק הבוררות. המבקש מוסיף וטוען כי הפגם שבאי העברת חוות דעת המומחה לעיונו טרם מתן פסק הבוררות מצדיק היעתרות לבקשה, חרף האיחור שחל, לכאורה, בהגשתה. עוד נטען כי משעה שבקשת התיקון הוגשה בתום לב, לא היה מקום לשלול ממנו את הארכת המועד עליה מורה סעיף 27(ב) לחוק הבוררות. בנוסף טוען המבקש כי גם אם נכללו בבקשתו טענות שאינן בסמכות הבוררת, עדיין נכללו בבקשה טענות רלוונטיות העוסקות בהבהרת הפסק. לגופו של עניין טוען המבקש כי הבוררת חרגה מסמכותה כאשר מינתה את המומחה, וכן כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיות בעניין חוות דעת המומחה.

9.         המשיב סומך ידו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. נטען כי טענותיו של המבקש, העוסקות בתחשיב הריבית וההצמדה, אינן מעוררות שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער. המשיב מציין כי המבקש נמנע מלהציג חוות דעת מטעמו בעניין חישוב הריבית וההצמדה, כך שאין לקבל את טענותיו המכוונות כנגד תחשיבו של המומחה. בנוסף נטען כי בחירת המבקש שלא לצרף חוות דעת מטעמו אף מגלה כי לא נגרם לו עיוות דין. המשיב מוסיף וטוען כי בקשת המבקש הוגשה בחוסר ניקיון כפיים שכן הוא הסתיר מהבוררת מסמך מהותי, בניסיון לטעון כי ההסכם ההלוואה בין הצדדים בוטל, וזאת למרות שהצדדים חזרו בהם מן הביטול באופן מפורש.

דיון והכרעה

10.       לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשה ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במשורה, כאשר מעוררת הבקשה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או כדי למנוע עיוות דין (ראו, למשל: רע"א 8293/14 יובלוי נדל"ן והנדסה בע"מ נ' יפים פרידמן ובניו חברה להנדסה ולבניין בע"מ (11.1.2015) פיסקה 8; רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו (23.10.2014) פיסקה 8]. עיון בבקשה שלפני אינו מגלה שאלה עקרונית שכזו. הכלל שלפיו "לא כל בקשה הנחזית להיות בקשה לפי סעיף 22 לחוק הבוררות נושאת עמה את האפקט של הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר" [החלטת הרשם (כתארו אז) ע' שחם בבש"א 9164/01 ר.א.מ. מהנדסים קבלנים בע"מ (בפירוק) נ' עמותת שכונת קוטג'ים בשועפאט (בפירוק), פ"ד נו(2) 481, 486 (2001) (להלן: עניין ר.א.מ.)] אינו מהווה חידוש. בכדי לזכות בהארכת המועד הקבועה בסעיף 27(ב) לחוק הבוררות יש להגיש את בקשת התיקון בתום לב, באופן העולה בקנה אחד עם העניינים המנויים בסעיף 22 לחוק הבוררות [לעניין אחרון זה, ראו: ע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס, פ"ד נז(3) 405, 412 (2003); עניין ר.א.מ. בעמ' 486)]. בית המשפט המחוזי יישם הלכה זו על העובדות שלפניו, וקבע כי בקשת התיקון שהגיש המבקש לא עסקה כלל בעניינים המנויים בסעיף 22 לחוק הבוררות. לפיכך בדין קבע בית המשפט כי בקשת התיקון אינה מצדיקה את הארכת המועד לפי סעיף 27(ב) לחוק הבוררות. האופן בו יישם בית המשפט קמא את הכללים על עובדות המקרה שלפניו אינו מעורר שאלה עקרונית ואינו חורג מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. בנוסף, עיון בבקשת התיקון מגלה כי אכן אין היא עוסקת בתיקון טכני של פסק הבוררות אלא בבקשה לעריכת תיקונים מהותיים לרבות פתיחה מחודשת של ההליך. בקשה שכזו אינה באה, על פני הדברים, בגדר סעיף 22 לחוק הבוררות. בנסיבות אלה, ומשהמבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד בהתאם לסיפא לסעיף 27(א) לחוק הבוררות, ולא טען להתקיימותם של טעמים המצדיקים מתן הארכה שכזו, הרי שאין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וממילא אין הצדקה ליתן רשות ערעור [השוו: רע"א 7280/12 לייבוביץ נ' עו"ד פסי (22.10.2012) פיסקה 8]. בשולי הדברים אציין כי המבקש לא פירט בבקשתו או בתצהירו מהו המועד בו הגיש לבוררת את בקשת התיקון, ויש להצר על כך.

11.       שקלתי האם העובדה שחוות דעת המומחה נמסרה לצדדים יחד עם פסק הבוררות מבלי שניתנה להם הזדמנות להגיב על האמור בה מצדיקה כשלעצמה הארכה של המועד וקבלת הבקשה. על פני הדברים, בהתנהלות זו יש משום פגם של ממש, אשר, כפי שציין בית המשפט המחוזי, עשוי לבסס את עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות. אולם, נחה דעתי כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי פגם זה לא גרם למבקש עיוות דין, ועל כן, בהתאם לסעיף 26 לחוק הבוררות, אין הוא מצדיק ביטול של פסק הבוררות. זאת, בין היתר, משום שהמבקש כלל לא הגיש חוות דעת המצביעה על טעות בחוות הדעת מטעם המומחה. אדגיש, כפי שגם צוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי ככל שטענתו של המבקש מתייחסת אך לאופן החישוב, הרי שבהתאם להוראות סעיף 26(ב) לחוק הבוררות היה לכל היותר מקום להחזיר את הדיון לבוררת על מנת לאפשר חקירה של המומחה. אולם, משלא הגיש המבקש חוות דעת מטעמו שעשויה לערער את קביעותיו של המומחה, אין לו להלין אלא על עצמו.

12.       לבסוף אציין כי אין להתעלם מכך שבית המשפט המחוזי לא הסתפק בדחייה על הסף של בקשת הביטול שהגיש המבקש אלא הקדיש חלק לא מבוטל מפסק דינו לדיון לגופן של עילות הביטול שנטענו על ידו. באשר לטענה כי הסכום שנפסק נוגד את תקנת הציבור, קבע בית המשפט כי משדחתה הבוררת את גרסתו של המבקש בנוגע לגובה החוב, הרי שלא נותר בטענה ממש. בית המשפט אף סקר את פסק הבוררות וקבע כי מדובר בפסק בוררות מנומק שאינו נכנס בגדרו של סעיף 24(6) לחוק הבוררות. כמו כן נקבע שהבוררת הוסמכה במפורש למנות מומחה מטעמה, וכי הפסק מבוסס כדבעי על מערכת ההסכמים בין הצדדים באופן השולל עילת ביטול פסק בוררות מחמת פסיקה בניגוד לדין המהותי. ועוד נקבע, כאמור, כי הבוררת אמנם לא המציאה את חוות דעת המומחה לצדדים באופן שפגע באפשרות לחלוק על קביעותיו, אך בנסיבות העניין, משהמבקש בחר שלא להציג חוות דעת מטעמו, לא ניתן לומר כי נגרם לו עיוות דין. על אף שקביעות אלה נכללו בפסק הדין בבחינת למעלה מן הצורך, לנוכח הקביעה כי די באיחור בהגשת בקשת הביטול כדי לדחות את הבקשה על הסף, עינינו הרואות כי מדובר בשקילה רצינית ומנומקת של הטענות שהועלו. כאשר אלו הם פני הדברים, אין ממש בטענות המבקש בבקשה שלפני כי לא זכה ליומו בבית המשפט וכי נפגעו זכויותיו הדיוניות.

13.       אשר על כן, הבקשה נדחית. עיכוב הביצוע הארעי אשר ניתן בהחלטתי מיום 18.12.2014 מבוטל בזאת. המבקש יישא בהוצאות המשיב בהליך שלפני בסך 8,000 ש"ח.

            ניתנה היום, ‏י"ז באדר התשע"ה (‏8.3.2015).